#מַחְשָׁבוֹת עַל מָוֶת. חַיִּים. וְהֲזָיָה

אני חולה.
הקורונה קפצה שוב לבקר.

היא תפסה אותי
דווקא
שהייתי כבר מוכנה
לתזוזה,
שהכול כבר היה מתוכנן
ומסודר,
היא באה ועצרה הכול.

סוחפת אותי פנימה
אל מצולות נפשי.
מערבלת
בחום בכאב
והזיות.



באחת ההזיות,
אני על סף מוות.
שוכבת במיטה,
שני ילדי לצידי.
אני מדברת אליהם באהבה
מחזקת
נפרדת.
ובשלב מסוים
הסכמתי להרפות.

משם,
נשאבתי
אל תוך שקט
מופלא
שחור ורגוע,
שקט
עמוק.



מרפה
מכל הפחדים
מכל האתגרים
מכל התובנות
מרפה
מכל האנשים
מכל הפעולות
מכל הרגשות
הרפיתי
מהכול
אל תוך השחור.
ונעלמתי.



בבוקר
כבר לא זכרתי.

קמתי מהמיטה
ויצאתי באיטיות אל הגינה.
היה טפטוף
עדין ונעים
ציוצי ציפורים
ואור חורפי אפור בהיר.
התיישבתי ונשמתי.

בזווית העין ראיתי את העציץ הקטן
שהתעקשתי להציל אותו
ועכשיו הצמיח
זרוע תמנונית מתוקה.
איזה עונג.

מתוך העונג הזה
עלתה בי עדינות.

כמה רוך יש בעדינות
כמה רוך יש באיטיות
וכמה זה תדר
שאני כ"כ אוהבת
ופורחת בו.


והנה, כמעט
פיספסתי
את כל היופי הזה.

זה היה הרגע
שנזכרתי בהזיה.

(לבלוג הקודם)